<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ה</h1>
<h2>דף לז.</h2>
ואומר אני שהיום בעונותינו נמצא כמה איסורין מפורסמין ואין רוב העם שמים על לב, ואין לומר על רובן טעם של התר אלא משום קים לן. כגון הא דאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין מ"א א'), אסור לאדם שיקדש האשה קודם שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. וכן פרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ד א'), נשא אשה ושהה עמה עשר שנים וכו'. וכבר זכרנוהו פרק עשירי. מסכת ע"ז (ב' א'), לפני אידיהן של גוים וכו'. וכן זכרנוהו פרק עשירי. וכן לא תתן להם מתנת חנם (ע"ז כ' א') וכיוצא בהם. וכן הדר בארץ מצרים שעובר שלשה לאוין. ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הר"ם במז"ל, שכשהר"ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים, "הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים. פלוני". אמרתי לו דרך חצי נחמה, שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים, וכענין ששנינו סוף פרק מרובה (ב"ק פ"ג א') באבטולס ב"ר ראובן שהתירו לו לספר קומי מפני שהיה קרוב למלכות. ויש מפרשים שמה שאסרה תורה לשוב בדרך הזה עוד, אינו אלא על דרך המדבר ים סוף, כמו וזה לכם הטמא (ויקרא י"א כ"ט), וזולתם טהורים, וכן החדש הזה (שמות י"ב ב'), ולזה עבר ניסן בניסן ולא הודו לו (ברכות י' ב'). מסכת שבת פ"ק (י"ט א') אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, ודוקא לדבר הרשות. אדם אחד מאלף אינו נזהר בהם. וכן (ע"ז כ"ב א'—ב') אין מעמידים בהמה בפונדקאות של גוים, ואין מוכרין בהמה לרועה שלהן. וכתב בעל התרומה ז"ל דשמא האידנא אין חשודין על הרביעה. ומיהו מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים דאמרינן (ע"ז י"ד ב' ופסחים נ"ג א'), מוכרין, ומקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים, שלמים ושבורים, וסוס מותר. כל מי שעבר בזה קונסין אותו, וכן הוא בירושלמי (ע"ז פ"א ה"ו ופסחים פ"ד ה"ג) עבר ומכר קונסין לו, כשם שקונסין לו להלכה כך קונסין לו למנהג. חד בר נש זבין גמלא אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ברופלא בגין דיחזיר גמלא. אמר רבי אבון לסרסור קנס, והוו צווחין לבריה בריה דמסרסר לארמאה. פירוש ברופלא הוא שור הבר ונקרא בע"ז גאמוז. (ע"ז ט"ו א') רב הונא זבין ההוא פרה לגוי אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי, אמר ליה אימר לשחיטה זבנה. כתב רבי אפרים ז"ל דוקא בסתם אבל בידוע דלרידיא זבין אסור, והאי דאמר ליה אימר לשחיטה זבנה מיירי בקצב, אבל גברא דזבין לרדיא אפילו על מנת לשחוט אין מוכרין לו. גם מועטים הם הנזהרים בזה מאותם שראיתי. וכן פרק האיש מקדש (קידושין מ"ד א') גבי נתקדשה לדעת אביה דפסק הלכה הוא נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה. וכן פסקו רוב הגאונים ז"ל. ובא רבינו ניסים ז"ל והביא טעם להתר הדבר, זה לשונו, אשכחן בהלכות גדולות בסוף הלכות קדושין דכתיב הכין, וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים, ואינסבה על אמה או אחיה, שאלתיה למילתא קמי רבנן ואמרו שפיר דמי ושפיר עבדת אמה, דנישואין תקינו רבנן לקטנה, אי איתיה לאב מקדש לה קדושין דאוריתא ואי לא מינסבא דתקנתא דרבנן הוא, וכמה דגדלה גדלי נישואין דילה וכי אתי אב לא צריך לקדושה, עד כאן. ושמא הירושלמי (קידושין פ"ב ה"א) מסייע ליה, דאמרינן קדשה לדעת והכניסה שלא לדעת, זה היה מעשה, ובא אביה והוציאה מגנונה, אמר ריש לקיש לאו כל כמינה להשיא עצמה להפסיד מעשה ידיה לאביה. ואנן נימא קיים לן דאביה לא חייש במעשה ידיה. וכן המקדש גרושת או אלמנת חבירו בתוך שלשה חדשים וברח, דאמרינן (יבמות ל"ז א') ערוקיה מסתייעיה, ומיהו משמע בדיעבד לחוד. אבל רבינו יחיאל דפריש ז"ל הוא שהורה לכתחלה להשיא לו עצה לברוח, דהכי מוכח מפי' רש"י ז"ל שפירש ערוקיה מסתייעיה, דכיון דברח קיימא לן שאין דעתו לכנוס עד סוף הזמן. כתב הר"ם ז"ל (גירושין פי"א הכ"ד), המארס בתוך התשעים יום מנדים אותו, ארס וברח אין מנדים, כנס בתוך תשעים מפרישים אותו עד אחר הזמן ויעמוד עם אשתו. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דוקא קדש אבל כנס לא סגי ליה בלא גרושין, ונראה לי שמפרישין אותו אחר תשעים כמו הימים שעמד עמה בתוך התשעים, דאם [לא] כן מה הפסיד כשבעל באיסור, ומתני' דקתני (יבמות מ"ה ב') בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא, התם מפני שהוא יבמה, ואם יתן לה גט נאסרה עליו. גם לא הודה על מה שכתב (הרמב"ם שם הכ"ח) במניקה נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו. וכן מה ששנינו (גיטין ל"ו א'), נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ואם כן למה קצת קהלות נוהגין להשביע ולהחרים על דעת המקום ועל דעת הנאמנים ואחר כך מתירין הכל. זה אינו אלא משום דקים לן שלא תלו השבועה או החרם לדעת אחרים אלא לעניין משמעות הלשון, שלא יוכלו לרמות ולומר כך היה בלבי וזו היתה כונתי, והם שייכי בשבועה ונאמר שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר, ואלו החרימו או השביעו על דעת קהלות הרחוקות וכיוצא בו לאו כל כמיניהו. ושמא יהיה סיוע לזה דאמרינן רבי יהושע אמר קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ונדרה בת אחת עשרה שנה ויום אחד והיודעת לשם מי נדרה אף על פי שאין נישואיה דבר תורה ונדרה נדר דבר תורה בעלה מפר לה כדאיתא פרק אלמנה ניזונת (כתובות ק"א א'). וטעמא דמלתא כדר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, כלומר דקים לן דסתמא כאלו נדרה על תנאי בעלה. כתב הרשב"א ז"ל הנשבע על דעת רבים איפשר שאין זה אסור מדאוריתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת ז"ל. כתב הר"ב הערוך, מלת שבע, בתשובת רב שר שלום משמיה דרב יהודה גאון ז"ל הנשבע בעשרת הדברות ובספר תורה אין לו הפרה לעולם. וכן עוף שחרטומו רחב, כתב ה"ר זרחיה ז"ל שהוא טהור דסתמא לא דריס.
נמצא שדור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו, כשמוברר הדבר להם באיסורין כיוצא באלו שאין לחוש לסבת האיסור שבעבורו אסרוהו חכמים ז"ל, בשעת הדחק מתירין אותו. וכן תמצא שיש דברים שהניחום קצת בלא טעם, כעניין טבילת בעלי קריין לתפלה שהסכימו עליה הרב אלפסי ז"ל, ורבינו האיי ורש"י ז"ל בספר איסור והתר. וכן הרבה מן הלועזים, שהניחו רחיצת רגלים ב[תפילת] שחרית, ואמרינן פרק במה טומנין (שבת נ' ב'), חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונהו, שנאמר (משלי ט"ז ד') כל פעל יי למענהו. והר"ם ז"ל פסק אותה (תפלה פ"ד ה"ג), אבל בענין הטבילה לא הסכים, וכבר הארכנו בו ת"ל בספר בתי הנפש. וכן מה ששנינו פרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט ב'), יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש ואע"ג דאיכא דבר טמא בעדרו, וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה דכיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מרתת. אם כן היכא דליכא למיחש לאיסור הוא מה שנמצא כתוב בספר המצות הקצר, אומר (הרב אלפס) [הר"ף] שיש מקומות שמעמידים הגבינים בפרחים ובאותן המקומות אין נוהגין איסור בגבינה. וכתב בסוף, מ"מ אין להקל מפני שנאסר במניין. פרק ביצה שנולדה (ביצה ה' א'), כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו דכתיב (דברים ה' כ"ז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. וזה הן בדאוריתא הן בדרבנן כדאיתא התם, עד כאן. וכן יש גאונים זולתו שמתירין אותה על זה הדרך גם כן, וכמו שנראה ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות מאכלות פרק (ד') [ג' הי"ד], שכתב שמקצת מן הגאונים אוסרין אותה מכלל שמקצתם מתירין. וכן בספר העתים, חלב שחלבו הגוי ואין ישראל רואהו ולא בשלו הגוי אלא שהביאו צונן ואין בכל אותה מדינה דבר טמא, ודאי מותר לאוכלו בין חי בין מבושל, בין לעשות גבינה, אבל גבינתם אסורה שמחליקין פניה בשומן חזיר, ויש מחמירין אפילו בחלב, ע"כ. ועל ההיא דאי איפשר בלא צחצוחי חלב (ע"ז ל"ה א'), פרש"י ז"ל, בין גומות הגבינה נשאר מהחלב ושמא מחלב טמא הוא. מיהו לא מיתעבד מיניה גבינה דקים לן שאינו עומד, וקשיה לר"ת אם כן שאינו עומד לאי זה צורך יערבנו, ופירש דהכי גרסינן אמר רבי ירמיהו לפי שאי איפשר בלא צחצוחי חלב, ולא גרסינן אלא, ורבי ירמיה קא מסיק ואזיל מילתיה דרבי יהושע בן לוי, משום ניקור חיישינן לארס בצחצוחי חלב שבין הנקבים ואפילו יבשה איכא למיחש. וכן משמע בפר"ח דכתב אוטפא קאי ביה זיהרא. ואומ' האידנא ליכא טעם לאסור גבינת הגוים דקיימא לן כרבי יהושע בן לוי, דטעמא משום ניקור והאידנא לא חיישינן לניקור, לפי שעכשו אין מצויין נחשים בינינו, ומיהו אין לסמוך על זה להתיר גבינת הגוים כיון שנאסרה במניין כדאמרינן לעיל [גזירה חדשה היא] ע"כ. ואבן מיגש ז"ל כתב, ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, דאלו דשחוטה לא יאסר אלא מפני תערובת בשר בחלב, ובעינן שיהיה נותן טעם דדרך בשול אסרה תורה, אבל נבלה דאיסורא היא כיון דאוקומי קא מוקים ליה חשיב ולא בטיל ואפילו במשהו והוה ליה איסורא בעיניה. ולפי מה שהתבאר מסתברא דלדעת בעל ספר העתים ז"ל שהוא הרב אל ברצילוני דהוא הדין אם הגוי חולב לעשות גבינה מאותו חלב לא למוכרו כמות שהוא, והתם לא חיישינן אפילו איכא דבר טמא באותה מדינה, דלאי זה צורך יערבנו, וכמו שכתב רת"ם ז"ל. ופרק כ"ב דברנו בזה מעט. וא"כ איסור גבינה משום עור, ואיסור חלב משם עירוב, אם כן אין להחזיק איסור בכיוצא בזה אם קים ליה בגויה, והנך רואה התר בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו היכא דקים לן שאין שם דבר איסור, כי מה שכתב ספר העתים ז"ל, "ואין בכל אותה מדינה דבר טמא", ר"ל שראויה לחלוב שהרי אי איפשר מכלבא וחמורה וכיוצא בהן. ואחר שהענין כן נראה לפי זה שאם היה במדינה דבר טמא שראוי לחלוב אלא שחלבו יותר יקר מן הטהור, כמו שהוא בחלב גמלה כנגד שאר החלבים פה בארץ הערבה, שיהיה מותר מההיא דפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ד ב') גבי ארבא דמוריסא, משום דקיסטא דמוריסא בלומא וקיסטא דחמרא בארבעה. כהר"מ ז"ל הלכות מאכלות אסורות בסיפא (פי"ז הכ"ו), וכזה מורין לכל דבר שחוששין לו שמא ערבו בו גוים דבר האסור, שאין אדם מערב הזול ביקר כדי להשתכר, ע"כ. ועל הכל אני אומר בעל נפש שומר פיו עם שהאמת חביב, ואסור שעיקרו מן התורה זכרנוהו פכ"ב.
<h2>דף סד.</h2>
ואומר אני שהיום בעונותינו נמצא כמה איסורין מפורסמין ואין רוב העם שמים על לב, ואין לומר על רובן טעם של התר אלא משום קים לן. כגון הא דאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין מ"א א'), אסור לאדם שיקדש האשה קודם שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. וכן פרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ד א'), נשא אשה ושהה עמה עשר שנים וכו'. וכבר זכרנוהו פרק עשירי. מסכת ע"ז (ב' א'), לפני אידיהן של גוים וכו'. וכן זכרנוהו פרק עשירי. וכן לא תתן להם מתנת חנם (ע"ז כ' א') וכיוצא בהם. וכן הדר בארץ מצרים שעובר שלשה לאוין. ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הר"ם במז"ל, שכשהר"ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים, "הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים. פלוני". אמרתי לו דרך חצי נחמה, שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים, וכענין ששנינו סוף פרק מרובה (ב"ק פ"ג א') באבטולס ב"ר ראובן שהתירו לו לספר קומי מפני שהיה קרוב למלכות. ויש מפרשים שמה שאסרה תורה לשוב בדרך הזה עוד, אינו אלא על דרך המדבר ים סוף, כמו וזה לכם הטמא (ויקרא י"א כ"ט), וזולתם טהורים, וכן החדש הזה (שמות י"ב ב'), ולזה עבר ניסן בניסן ולא הודו לו (ברכות י' ב'). מסכת שבת פ"ק (י"ט א') אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, ודוקא לדבר הרשות. אדם אחד מאלף אינו נזהר בהם. וכן (ע"ז כ"ב א'—ב') אין מעמידים בהמה בפונדקאות של גוים, ואין מוכרין בהמה לרועה שלהן. וכתב בעל התרומה ז"ל דשמא האידנא אין חשודין על הרביעה. ומיהו מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים דאמרינן (ע"ז י"ד ב' ופסחים נ"ג א'), מוכרין, ומקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים, שלמים ושבורים, וסוס מותר. כל מי שעבר בזה קונסין אותו, וכן הוא בירושלמי (ע"ז פ"א ה"ו ופסחים פ"ד ה"ג) עבר ומכר קונסין לו, כשם שקונסין לו להלכה כך קונסין לו למנהג. חד בר נש זבין גמלא אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ברופלא בגין דיחזיר גמלא. אמר רבי אבון לסרסור קנס, והוו צווחין לבריה בריה דמסרסר לארמאה. פירוש ברופלא הוא שור הבר ונקרא בע"ז גאמוז. (ע"ז ט"ו א') רב הונא זבין ההוא פרה לגוי אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי, אמר ליה אימר לשחיטה זבנה. כתב רבי אפרים ז"ל דוקא בסתם אבל בידוע דלרידיא זבין אסור, והאי דאמר ליה אימר לשחיטה זבנה מיירי בקצב, אבל גברא דזבין לרדיא אפילו על מנת לשחוט אין מוכרין לו. גם מועטים הם הנזהרים בזה מאותם שראיתי. וכן פרק האיש מקדש (קידושין מ"ד א') גבי נתקדשה לדעת אביה דפסק הלכה הוא נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה. וכן פסקו רוב הגאונים ז"ל. ובא רבינו ניסים ז"ל והביא טעם להתר הדבר, זה לשונו, אשכחן בהלכות גדולות בסוף הלכות קדושין דכתיב הכין, וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים, ואינסבה על אמה או אחיה, שאלתיה למילתא קמי רבנן ואמרו שפיר דמי ושפיר עבדת אמה, דנישואין תקינו רבנן לקטנה, אי איתיה לאב מקדש לה קדושין דאוריתא ואי לא מינסבא דתקנתא דרבנן הוא, וכמה דגדלה גדלי נישואין דילה וכי אתי אב לא צריך לקדושה, עד כאן. ושמא הירושלמי (קידושין פ"ב ה"א) מסייע ליה, דאמרינן קדשה לדעת והכניסה שלא לדעת, זה היה מעשה, ובא אביה והוציאה מגנונה, אמר ריש לקיש לאו כל כמינה להשיא עצמה להפסיד מעשה ידיה לאביה. ואנן נימא קיים לן דאביה לא חייש במעשה ידיה. וכן המקדש גרושת או אלמנת חבירו בתוך שלשה חדשים וברח, דאמרינן (יבמות ל"ז א') ערוקיה מסתייעיה, ומיהו משמע בדיעבד לחוד. אבל רבינו יחיאל דפריש ז"ל הוא שהורה לכתחלה להשיא לו עצה לברוח, דהכי מוכח מפי' רש"י ז"ל שפירש ערוקיה מסתייעיה, דכיון דברח קיימא לן שאין דעתו לכנוס עד סוף הזמן. כתב הר"ם ז"ל (גירושין פי"א הכ"ד), המארס בתוך התשעים יום מנדים אותו, ארס וברח אין מנדים, כנס בתוך תשעים מפרישים אותו עד אחר הזמן ויעמוד עם אשתו. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דוקא קדש אבל כנס לא סגי ליה בלא גרושין, ונראה לי שמפרישין אותו אחר תשעים כמו הימים שעמד עמה בתוך התשעים, דאם [לא] כן מה הפסיד כשבעל באיסור, ומתני' דקתני (יבמות מ"ה ב') בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא, התם מפני שהוא יבמה, ואם יתן לה גט נאסרה עליו. גם לא הודה על מה שכתב (הרמב"ם שם הכ"ח) במניקה נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו. וכן מה ששנינו (גיטין ל"ו א'), נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ואם כן למה קצת קהלות נוהגין להשביע ולהחרים על דעת המקום ועל דעת הנאמנים ואחר כך מתירין הכל. זה אינו אלא משום דקים לן שלא תלו השבועה או החרם לדעת אחרים אלא לעניין משמעות הלשון, שלא יוכלו לרמות ולומר כך היה בלבי וזו היתה כונתי, והם שייכי בשבועה ונאמר שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר, ואלו החרימו או השביעו על דעת קהלות הרחוקות וכיוצא בו לאו כל כמיניהו. ושמא יהיה סיוע לזה דאמרינן רבי יהושע אמר קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ונדרה בת אחת עשרה שנה ויום אחד והיודעת לשם מי נדרה אף על פי שאין נישואיה דבר תורה ונדרה נדר דבר תורה בעלה מפר לה כדאיתא פרק אלמנה ניזונת (כתובות ק"א א'). וטעמא דמלתא כדר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, כלומר דקים לן דסתמא כאלו נדרה על תנאי בעלה. כתב הרשב"א ז"ל הנשבע על דעת רבים איפשר שאין זה אסור מדאוריתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת ז"ל. כתב הר"ב הערוך, מלת שבע, בתשובת רב שר שלום משמיה דרב יהודה גאון ז"ל הנשבע בעשרת הדברות ובספר תורה אין לו הפרה לעולם. וכן עוף שחרטומו רחב, כתב ה"ר זרחיה ז"ל שהוא טהור דסתמא לא דריס.
נמצא שדור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו, כשמוברר הדבר להם באיסורין כיוצא באלו שאין לחוש לסבת האיסור שבעבורו אסרוהו חכמים ז"ל, בשעת הדחק מתירין אותו. וכן תמצא שיש דברים שהניחום קצת בלא טעם, כעניין טבילת בעלי קריין לתפלה שהסכימו עליה הרב אלפסי ז"ל, ורבינו האיי ורש"י ז"ל בספר איסור והתר. וכן הרבה מן הלועזים, שהניחו רחיצת רגלים ב[תפילת] שחרית, ואמרינן פרק במה טומנין (שבת נ' ב'), חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונהו, שנאמר (משלי ט"ז ד') כל פעל יי למענהו. והר"ם ז"ל פסק אותה (תפלה פ"ד ה"ג), אבל בענין הטבילה לא הסכים, וכבר הארכנו בו ת"ל בספר בתי הנפש. וכן מה ששנינו פרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט ב'), יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש ואע"ג דאיכא דבר טמא בעדרו, וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה דכיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מרתת. אם כן היכא דליכא למיחש לאיסור הוא מה שנמצא כתוב בספר המצות הקצר, אומר (הרב אלפס) [הר"ף] שיש מקומות שמעמידים הגבינים בפרחים ובאותן המקומות אין נוהגין איסור בגבינה. וכתב בסוף, מ"מ אין להקל מפני שנאסר במניין. פרק ביצה שנולדה (ביצה ה' א'), כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו דכתיב (דברים ה' כ"ז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. וזה הן בדאוריתא הן בדרבנן כדאיתא התם, עד כאן. וכן יש גאונים זולתו שמתירין אותה על זה הדרך גם כן, וכמו שנראה ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות מאכלות פרק (ד') [ג' הי"ד], שכתב שמקצת מן הגאונים אוסרין אותה מכלל שמקצתם מתירין. וכן בספר העתים, חלב שחלבו הגוי ואין ישראל רואהו ולא בשלו הגוי אלא שהביאו צונן ואין בכל אותה מדינה דבר טמא, ודאי מותר לאוכלו בין חי בין מבושל, בין לעשות גבינה, אבל גבינתם אסורה שמחליקין פניה בשומן חזיר, ויש מחמירין אפילו בחלב, ע"כ. ועל ההיא דאי איפשר בלא צחצוחי חלב (ע"ז ל"ה א'), פרש"י ז"ל, בין גומות הגבינה נשאר מהחלב ושמא מחלב טמא הוא. מיהו לא מיתעבד מיניה גבינה דקים לן שאינו עומד, וקשיה לר"ת אם כן שאינו עומד לאי זה צורך יערבנו, ופירש דהכי גרסינן אמר רבי ירמיהו לפי שאי איפשר בלא צחצוחי חלב, ולא גרסינן אלא, ורבי ירמיה קא מסיק ואזיל מילתיה דרבי יהושע בן לוי, משום ניקור חיישינן לארס בצחצוחי חלב שבין הנקבים ואפילו יבשה איכא למיחש. וכן משמע בפר"ח דכתב אוטפא קאי ביה זיהרא. ואומ' האידנא ליכא טעם לאסור גבינת הגוים דקיימא לן כרבי יהושע בן לוי, דטעמא משום ניקור והאידנא לא חיישינן לניקור, לפי שעכשו אין מצויין נחשים בינינו, ומיהו אין לסמוך על זה להתיר גבינת הגוים כיון שנאסרה במניין כדאמרינן לעיל [גזירה חדשה היא] ע"כ. ואבן מיגש ז"ל כתב, ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, דאלו דשחוטה לא יאסר אלא מפני תערובת בשר בחלב, ובעינן שיהיה נותן טעם דדרך בשול אסרה תורה, אבל נבלה דאיסורא היא כיון דאוקומי קא מוקים ליה חשיב ולא בטיל ואפילו במשהו והוה ליה איסורא בעיניה. ולפי מה שהתבאר מסתברא דלדעת בעל ספר העתים ז"ל שהוא הרב אל ברצילוני דהוא הדין אם הגוי חולב לעשות גבינה מאותו חלב לא למוכרו כמות שהוא, והתם לא חיישינן אפילו איכא דבר טמא באותה מדינה, דלאי זה צורך יערבנו, וכמו שכתב רת"ם ז"ל. ופרק כ"ב דברנו בזה מעט. וא"כ איסור גבינה משום עור, ואיסור חלב משם עירוב, אם כן אין להחזיק איסור בכיוצא בזה אם קים ליה בגויה, והנך רואה התר בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו היכא דקים לן שאין שם דבר איסור, כי מה שכתב ספר העתים ז"ל, "ואין בכל אותה מדינה דבר טמא", ר"ל שראויה לחלוב שהרי אי איפשר מכלבא וחמורה וכיוצא בהן. ואחר שהענין כן נראה לפי זה שאם היה במדינה דבר טמא שראוי לחלוב אלא שחלבו יותר יקר מן הטהור, כמו שהוא בחלב גמלה כנגד שאר החלבים פה בארץ הערבה, שיהיה מותר מההיא דפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ד ב') גבי ארבא דמוריסא, משום דקיסטא דמוריסא בלומא וקיסטא דחמרא בארבעה. כהר"מ ז"ל הלכות מאכלות אסורות בסיפא (פי"ז הכ"ו), וכזה מורין לכל דבר שחוששין לו שמא ערבו בו גוים דבר האסור, שאין אדם מערב הזול ביקר כדי להשתכר, ע"כ. ועל הכל אני אומר בעל נפש שומר פיו עם שהאמת חביב, ואסור שעיקרו מן התורה זכרנוהו פכ"ב.
<h2>דף פא.</h2>
ההבדל שבין הר"ם ז"ל והראב"ד ז"ל בתרומה, כתב הרב הלכות תרומה פ"א (הכ"ו), התרומה בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל [בלבד] ובזמן שהיו כל ישראל [שם] שנאמר כי תבואו, ביאת כלכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. כתב על זה הראב"ד ז"ל, [לא כיון להלכה יפה] הא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מסכת יבמות פרק הערל (פ"א א') התרומה בזמן הזה דאוריתא. והכי הוא דאמרינן התם, אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן. מזרח קסרין ומערב קסרין וכו', היה ספק וטהרוהו חכמים (אהלות פי"ח מ"ט). פירוש היה ספק אם מארץ העמים או מארץ ישראל וטהרוהו דחשבוהו כארץ ישראל. כתב רבינו שמשון, דוקא בארץ ישראל גזור משום דאיכא תרומות ומעשרות דאוריתא. כתב הר"ם ז"ל בתחלת הפרק (תרומות פ"א ה"א) דבר תמה, נראה כסתירה לדבריו. התרומה והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ובסוף הפרק כתב שהתרומות והמעשרות בזמן הזה דרבנן. ומה שכתב ז"ל בהלכות בית הבחירה פ"ו (הט"ז) כתבנוהו פרק ששי לקמן. ופרק י"ג (מתרומות הי"ד) כתב עוד, בד"א בתרומה בזמן הזה שהיא מדבריהם, אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה. כתב על זה הראב"ד, דבר זה כראשון שאמר למעלה תרומה בזמן הזה מדבריהם, ואולי הוא משום ההיא דפסחים פרק אלו עוברין (מ"ד א') דאמרינן אליבא דרבי יוחנן בתרומה בזמן הזה דרבנן, ולא היא דבזמן הזה בחטין ויין נמי איכא תרומה דרבנן באותן המקומות שלא החזיקו עולי בבל, ע"כ.
<h2>דף פב:</h2>
דין פירות ישראל בקרקעו ומרוחו ממה הם חייבין בזמן הזה. איתא בירושלמי מסכת שביעית פ"ו (ה"א) דאמרינן הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו. ממה נתחייבו, רבי יוסי ב"ר חנינא אמר דבר תורה נתחייבו, שנאמר (דברים ל' ה') והביאך יי אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך וכו', רבי אלעזר אומר מאליהן קבלו המעשרות, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידם. נמצא לפי זה דלרבי יוסי מעשרות בזמן הזה דאוריתא ולרבי אלעזר דרבנן. והראב"ד ז"ל עושה הכל דאוריתא בזמן הזה בכבוש שני, ומדרבנן בכבוש ראשון, וכמו שנבאר בג"ה. והר"ם (תרומות פ"א הכ"ו) ז"ל עושה הכל דרבנן. ואיכא דסבירא להו כרבי אלעזר, והביאו ראיה מדאמרינן מסכת מעשר ראשון (מעשרות פ"ב מ"א), היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין. כתב על זה טהור קדש מה"ר אליעזר זק"ל, והמחמיר תבא עליו ברכה. ומסתברא דפלוגתא דרבי יוסי ורבי אליעזר במעשרות והוא הדין בתרומה. והראיה דאמרינן בירושלמי (תרומות פי"א ה"ד), תני רבי חלפתא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלש פעמים ודיו. א"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבלה. אמר רבי יוסי קשיתא קומי רבי אבא תרומה בעון מיתה ובמאה, ונבלה בלא תעשה ובששים, ואתמר הכין. אמר ליה כמה דאמר מאליהן קבלו המעשרות, ולפיכך הקלו בה. הרי שהקושיא הייתה מתרומה ופרוקא ממעשר. ופריך, הרכינה ומיצת הרי זה תרומה ואת אמרת הכין. ומשני כמאן דאמר על ידי באור הוא נגעל. כלומר שהאור מפליטה ומגעילה לא שנקל בה, אם כן לכאורה כרבי יוסי אזלא. וכן נראה מההיא דסוף פרק האומר התקבל גט (גיטין ס"ה א') גבי מערימים על מעשר שני.
ההבדל שבין הר"ם ז"ל והראב"ד ז"ל בתרומה, כתב הרב הלכות תרומה פ"א (הכ"ו), התרומה בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל [בלבד] ובזמן שהיו כל ישראל [שם] שנאמר כי תבואו, ביאת כלכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. כתב על זה הראב"ד ז"ל, [לא כיון להלכה יפה] הא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מסכת יבמות פרק הערל (פ"א א') התרומה בזמן הזה דאוריתא. והכי הוא דאמרינן התם, אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן. מזרח קסרין ומערב קסרין וכו', היה ספק וטהרוהו חכמים (אהלות פי"ח מ"ט). פירוש היה ספק אם מארץ העמים או מארץ ישראל וטהרוהו דחשבוהו כארץ ישראל. כתב רבינו שמשון, דוקא בארץ ישראל גזור משום דאיכא תרומות ומעשרות דאוריתא. כתב הר"ם ז"ל בתחלת הפרק (תרומות פ"א ה"א) דבר תמה, נראה כסתירה לדבריו. התרומה והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ובסוף הפרק כתב שהתרומות והמעשרות בזמן הזה דרבנן. ומה שכתב ז"ל בהלכות בית הבחירה פ"ו (הט"ז) כתבנוהו פרק ששי לקמן. ופרק י"ג (מתרומות הי"ד) כתב עוד, בד"א בתרומה בזמן הזה שהיא מדבריהם, אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה. כתב על זה הראב"ד, דבר זה כראשון שאמר למעלה תרומה בזמן הזה מדבריהם, ואולי הוא משום ההיא דפסחים פרק אלו עוברין (מ"ד א') דאמרינן אליבא דרבי יוחנן בתרומה בזמן הזה דרבנן, ולא היא דבזמן הזה בחטין ויין נמי איכא תרומה דרבנן באותן המקומות שלא החזיקו עולי בבל, ע"כ.
בסוף הלכות שמיטה ויובל (פי"ב הט"ו) כתב ז"ל, ועיר שהיא מוקפת חומה מימות יהושע אף על פי שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת, וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע. כתב על זה הראב"ד, חדוש גדול אני רואה בכאן דהוא סבר דקדושת יהושע לא קדשה לעתיד לבוא והדר אמר הרי היא כמוקפת רוצה לומר שקדושה ראשונה לא בטלה. מסכת מגלה פרק קמא (י' א') הוא אומר כיון שגלו ישראל לבבל ניטלה מהן מצות ערי חומה.
מסכת כתובות פרק (אף על פי) [האשה שנתארמלה] (כ"ה ע"א) בתרומה דרבנן, אבל בתרומה דאורייתא לא אכיל, פי' אמ"ץ תרומת חוצה לארץ ותרומת ארץ ישראל.
הרב בעל התרומה כתב שקדושת הארץ לא קדשה עתה בזמן הזה לעניין תרומות ומעשרות ופטור מן התורה. ולא מבעיא קדושה ראשונה דקדושת יהושע בטלה לעניין תרומות ומעשרות לאחר חורבן, שהרי ר"מ אכל עלה של ירק בבית שאן, וגם רבי התיר כל בית שאן אף על פי שהיתה קדושה קדושת יהושע. ותמה על דבריו ז"ל דהא קים לן דקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא. ואף הר"ם ז"ל כשעושה התרומה בזמן הזה דרבנן ה"ה בימי עזרא, מפני שבא מטעם דכי תבואו ביאת כלכם, אבל זה הרב לא בא מזה הטעם, שלא מעט אלא זה הזמן, גם הוא בעצמו ז"ל כתב הפך זה שחייב בכבוש שני דאוריתא. ומדעת הראב"ד ז"ל כמה הוא רחוק, והראב"ד ז"ל שם (תרומות פי"ג הי"ד) כבוש שני דאוריתא כדלעיל וכבוש ראשון דרבנן. וכמו שזכרנו פ"ג גבי בית שאן, שהרי רבי לא התיר שם אלא מעשר ירק ופירות האילן. גם לא הסכים ז"ל עם בעל התוספות ז"ל (עי' ר"ש דמאי פ"א מ"ג) שכתב על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן וכו', מכאן מוכח שמעשר ירק בארץ ישראל מדרבנן, דהא התיר רבי בית שאן בלבד אבל שאר הארץ נשארה באיסור שלה, עד כאן. ומדבריו ז"ל נראה שרבי לא התיר בבית שאן אלא מעשר ירק בלחוד. וכן בחדושינו, והתיר רבי על עדות זו לאכול ירק ופירות שלה בטבלן, ונראה שבשאר הארץ מעשר ירק דרבנן אבל דגן תירוש ויצהר דאורייתא, וזה מוסכם בכל עם הראב"ד. ושמעתי פה בבית שאן מפי ה"ר מתתיה ז"ל בשם ר"ת ז"ל שפירש שמה שהתיר רבי לא היה אלא שפטר בית שאן מן הדמאי שהוא מדרבנן, אבל מה שהוא טבל לא התיר כלל. ושרבינו יוסף טוב עלם ז"ל פירש שלא התיר רבי אלא הלקוח מישראל שהוא מדרבנן משום דכתיב (דברים י"ד כ"ב) תבואת זרעך ולא של לוקח (ב"מ פ"ח ב'). והר"ם ז"ל כתב מסכת דמאי פ"ק (מ"ג), ואשר החזיקו בה עולי מצרים הם לענין דמאי כחוצה לארץ. אם כן לעניין ודאי טבל חייב, ויהיה זה מוסכם עם ר"ת, אף על פי שמה שכתב בחבור אינו נראה כך. נמצא שאלו החכמים ז"ל מוסכמים שמה שחיובו מן התורה בארץ, לא התיר רבי בבית שאן כלל. ואפילו מה שהתיר, כבר היה אסור בימי הגדולים אבותיו שהיו הלל הנשיא בר פלוגתיה דשמאי, ורבן גמליאל, ורבן שמעון בן גמליאל והוא היה אבי רבינו הקדוש, וכדאיתא פרק מי שאחזו קורדיאקוס (גיטין ע"ו ב'), אמר רבי יוחנן, רבי יהודה הנשיא בנו של רשב"ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו, ואמרי לה כל שעתו. וכן פרק בכל מערבין (עירובין ל"ב א') ואמר רבי ונראין דברי מדברי אבא, ובר פלוגתיה רשב"ג, ופרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ד ב') גבי מי שיש לו אב יחיה. וכתב הבעל העטור באות כ"ף, כשרשב"ג ורבי חולקין אמר הלכה כרבי מחברו ולא מאביו. ומיהו אשכחן פרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ ז' א') גבי שנים אדוקין בשטר, חולקין בו רבי ורשב"ג, דרבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וקיימא לו דהלכה כרבי וכן פסק הרי"ף ז"ל.
מסתברא לעניותנו שכל שכן הוא שלא התיר ר' בבית שאן עבודת קרקע בשביעית, ומה ששנינו מסכת חולין פ"ק (ז' א'), והניחום כדי שיסמכו עניים עליהם בשביעית, יש לנו לומר שעל הספיחין של שביעית הוא שאמרו. ומה שחייבני לומר זה שהרי ספיח[י] שביעית הם מותרים מן התורה וחכמים הוא שגזרו עליהם, והתירום בבית שאן כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, דאלו להתיר עבודת קרקע בשביעית בבית שאן קא אתו לא איפשר, דהא אמרינן מסכת שביעית פרק ו' (מ"א), כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד, כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד, מן הנהר ומן אמנה ולפנים נאכל ונעבד. ובית שאן מעולי מצרים הוא, וכדאמרינן (חולין ז' א'), הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. וספיחי שביעית של עולי מצרים מותרים הם, וכמו שנבאר במקומו בג"ה, ורבינו הקדוש לא יבא לעולם כנגד המשנה שהוא סדרה וחברה... וכו'. ולפי מה שהתבאר נאמר שמה שאמרו מסכת חולין (ז' א'). והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ומה שאמרו מסכת ידים (פ"ד מ"ג), אף עמון ומואב שהם קרובים מעשרים מעשר עני שיהיו עניי ישראל נסמכים עליהם בשביעית, שאינן שוים, דאלו הא דמסכת חולין בספיחין לחוד, וההיא דמסכת ידים אפילו בעבודת קרקע. וכבר התבאר במה שאחר זה שאין שביעית נוהגת בעמון ומואב, ואם כן יסמכו עניים דהתם שבאותה שנה יעשרו מעשר עני לא מעשר שני כדין סדר השנים. גם איפשר שהניחום לפי שאע"פ שאינו נעבד נאכל הוא אם יהיה העבודה על ידי זולתנו, מה שאין בכבוש עולי בבל, הסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. והר"ם ז"ל כתב בחבור (תרומות פ"א ה"ה), והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים, ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומות והמעשרות אלא כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותן המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. כתב על זה הראב"ד ז"ל, א"א, לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בארץ ישראל.
כלל גדול, קדושת הארץ בימי יהושע הוא שהייתה חייבת מדין תורה בתרומות ומעשרות בדגן תירוש ויצהר לחוד, ובאו חכמים שעשו סייג לתורה וכי היכי דלא ליגע באיסורא דאוריתא חייבו גם כן פירות האילן וירק. גם מן התורה מה שהוא ודאי טבל חייב לתקן אבל לא הספק, באו הם ז"ל וחייבו הספק שהוא הדמאי. גם מן התורה זרעך ולא לוקח, באו הם ז"ל וחייבו הלוקח, על פי הדברים שהתבארו. גלו לבבל נתבטל החיוב כולו, חזרו בימי עזרא ועלו מבבל חזר הדבר לישנו כמו שהיה לגמרי, וזה במה שכבשו עולי בבל לבד וזהו שאמר (ערכין ל"ב ב') מקיש ירושתך לירושת אבותיך. אבל מה שנשאר מן הארץ שלא כבשו עולי בבל היא שנשארה בפטור שלה מדין תורה לגמרי, וזהו שאמרו [שם] קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. באו חכמים ז"ל וחייבום כבראשונה, כלומר על מה שהיה מכבוש עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל חזרו והטילו מה שהייתה חייבת מתחלה מדין תורה, דהיינו דגן תירוש ויצהר, משום סייג נמי. ולזה הוא שאסרו בה עבודה בשביעית, כאמרם ז"ל (שביעית פ"ו מ"א) נאכל אבל לא נעבד. אבל מה שהייתה חייבת מתחלה מדבריהם לא רצו לחזור ולחייבה, כלומר בפירות אילן וירק דמאי ולוקח. והטעם בזה שבמה שלא כבשו עולי בבל אין צריך סייג עכשו, שאסור שלו בדגן תירוש ויצהר אינו אלא מדבריהם לא מדין תורה, ויהיה גזרה לגזרה. ולזה הוא שהתיר רבי בית שאן למר כדאיתיה ולמר כדאיתיה. ואף בזה מדרכי חסידות היו נוהגים חיוב בכל הדורות שהיו לפני רבי. כאמרם ז"ל (חולין ו' ב'), אבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, שאם היה דבר הנאסר במניין רבי לא היו מתירו. וזמן האיסור ההוא נאמר שהיה נוהג אחר החרבן כמו מאה וחמשים שנה. שזמן רבי היה באותן הימים, וכמו שתראה מספר מבוא התלמוד לרבינו שמואל הלוי הנגיד ז"ל שכתב, לאחר חרבן הבית ק"ן שנה שהוא שנת תק"ל למנין היונים בימי רבינו הקדוש ירד רב לבבל להורות, עד כאן. ורשב"ג בזמן החורבן קטן היה כמו שזכרנו למעלה מביתר. ואמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ט ב') והכשירה רבי לכהונה, אמר שמואל ולכהן גדול. כהן גדול בימי רבי מי הוה, אלא ראויה לכהן גדול.
ויש לנו בג"ה להביא ראיה מוכרחת שתרומות ומעשרות בזמן הזה דאוריתא, לבד אותה ראיה שהביא הראב"ד ז"ל, וזה שהרי כבוש עולי בבל חייב אם מדאוריתא אם מדרבנן, אם הוא חייב מדאוריתא יהיה זה בדגן תירוש ויצהר, ופירות אילן וירק דרבנן, ומה שכבשו עולי מצרים יהיה דגן תירוש ויצהר דרבנן, ואילן וירק פטור לגמרי. ואם כבוש שני חייב דרבנן יהיה כבוש ראשון אפילו בדגן תירוש ויצהר פטור לגמרי. ולזה יש לנו ראיה שהחיוב הוא דאוריתא, סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבית הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ותשעה מעשר שני ומחל ושותה. פירש הר"ם ז"ל (בפיה"מ) מחל רוצה לומר שיתחיל [לשתות], וזאת ההלכה היא לרבי מאיר שהוא סובר יש ברירה והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחלה, ותדע שחובת תרומה ומעשרות מן התורה, והעיקר בידינו בדאוריתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה. ומפני זה אין הלכה כרבי מאיר שהוא אליביה זה הסתם, אבל יוציא תרומה ומעשרות קודם שתייתו על כל פנים. ולשון התוספתא (דמאי פ"ח ה"ה), מתחיל [לפנינו "מיחל"] ושותה מיד. וכן נמי פסק אותה הלכות מעשר פ"ז (ה"א), ורבי מאיר על הלכה למעשה ובזמנו היה מדבר, והוא אחר החורבן היה אפילו השני, וכותיים בבית ראשון לא היו, ונפסקה הלכה דאין הלכה כמותו בזה מפני שדיני תרומות ומעשרות הם דאוריתא ובדאוריתא אין ברירה. וגם הוא כלומר רבי מאיר אינו חולק שלא יהיו מן התורה, אלא דסבר יש ברירה אפילו בדאוריתא. וכזה אמרינן פרק בכל מערבין (עירובין ל"ז ב'), ואי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע, אמר ליה לכשיבקע. אם כן תרומות ומעשרות בזמן הזה דאורייתא. וגם לדעת הר"ם ז"ל לפי פירושיו, וגם לפי מה שפסק בחיבור הלכות תרומות פרק א' (ה"א), התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אבל הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) כתב שפטורה מן התורה. גם כמה מן החכמים ז"ל שהזכרנו וזולתם שיש להם דעת כך, ועל כל כיוצא בזה אמרינן רבותא למחשב גברי.
גם ממה שבארנו יתחייב שאם נמצא שבזמן הזה, כלומר אחר שעלה עזרא, שהיו מעשרין ירק, שיהיה דגן תירוש ויצהר דאוריתא שיבא זה וילמד על זה. ואמרינן בתוספתא מסכת דמאי פרק ה' (הכ"ו), מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותיים שעל יד הדרך והביאו לפניהם ירק, קפץ רבי עקיבא ועשרו ודאי, ואף ר"ג שהיה עמו (עשה) [עישר] לבסוף כל פירותיהן ודאי. ורבי עקיבא ור"ג בנו של רבי היו אפילו אחר חורבן שני. תוספתא מסכת מעשרות פ"ג (ה"ז), אמר ר' יהושע בן קבוטל מימי לא גס לבי לומר לאדם צא ולקט תמרות של חרדל וכבוש והוי פטור מן המעשר. מסכת עדיות פ"ג (מ"ג), מעי אבטיח וקנובת ירק של תרומה, רבי דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין. מסכת שבת (ל"ד א'), שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר. עוד פרק מפנין (שבת קכ"ז ב'), בשעה שאמרת לי תן לי פירות ואמרתי לך אין לי במה חשדתני, אמרתי שמא אינם מעושרות. והיו מעשרין ירק, אם כן היו דאוריתא. ואם תאמר שהיו מחמירים על עצמם, זה אינו, שהרי ירושלמי אומר שם כמו שאסור לטהר הטמא כך אסור לטמא הטהור, ומעשה דרבי בבית שאן יוכיח, והכל מטעם קדושה שניה קדשה לעתיד לבא. והר"ם ז"ל גם כן פסק אותה שכתב פ"א (ה"ה), כיון שעלו בני גולה והחזיקו במקצת הארץ קדשה קדושה שנייה העומדת לשעתה ולעתיד לבא. וזאת הקדושה מחייבת הארץ מחקי התרומה והמעשרות מדין תורה כבתחלה, ואף על פי שבני גולה לא היו ביאת כולם, שאם תאמר שלא חייב אותה קדושה בחקי הארץ אלא מדרבנן אחר שלא היה ביאת כולם, אם כן קדושה שניה שקדשה לעתיד לבא לא באה אלא מכח דבריהם לחוד, ואנן מכח קרא קא אתינן דאמרינן (ערכין ל"ב ב'), מקיש ירושתך לירושת אבותיך, אלא על כרחיך מדאוריתא וכדאמרנא. גם זולת זה יש בזה כמה ראיות. אם כן אחר שהתבאר שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, יהיה בדגן תירוש ויצהר בתרומות חיוב מיתה במה שקדש עזרא.
כתב הר"ם ז"ל הלכות קדוש החדש פרק ה' (הי"א), רואין אם אותו מקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראיה בכבוש שני כגון אושה ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה. ומסתמא שאלו הוקדשו. נמצא בזמן הזה "שבטבריה" דגן תירוש ויצהר דאוריתא, ופירות אילן וירק דרבנן, ובברכה הכל. "ובית שאן" שהוא לדרומו כחצי יום, דגן תירוש ויצהר דרבנן ובברכה, ופירות אילן וירק פטור מכלום, וכן פטור מן הדמאי, ופטור הלוקח וכמו שקדם. ואפילו הכי אנו נוהגין בו היום בחסד עליון בפירות אילן וירק כמו שהיו נוהגין שם קודם שרבי התירו, ורבותינו ז"ל הם שקובעים הלכות במה שהם עושים כמו שהוא במעשה דרבי עקיבא לעיל (תוספתא דמאי פ"ה הכ"ו) לא אנו, אבל אין אנו מברכים על הפרשת פירות אילן וירק, וכן הדין בכל מקום שנודע מכבוש שני, או שנודע מכבוש ראשון לחוד כל אחד לפי משפטו. אם כן בכל מקום שהוא מנחל מצרים ועד כזיב ואינו נזכר עליו שהונח בכבוש שני, כמו שהוזכר מבית שאן וזולתו, ראוי הוא שנקחהו במוחזק מעזרא כעניין טבריה, ויהיה דינו כדינו. והתוספתא ממסכת דמאי פ"ק (ה"ט) שהבאנו פרק י"א מסייע לנו בזה, כי גם שם הארכנו בו. ומה שהוא מכזיב ועד טורי סמנוס דינו בשוה עם דין בית שאן, ועדיין נאריך בביאור זה בג"ה. תוספתא מסכת שביעית פרק ד' (ה"ה), עיירות שחייבות במעשר בתחום סוסיתא, עושית, עין יערים וכפר יערים, דנב, הצפיה וכפר צמר, וכל זה בארץ ישראל הוא, דהא אמרינן בתוספתא מסכת אהלות פרק (י"ז) [פי"ח] (ה"א), עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סוסיתא וחבירותיה, אשקלון וחבירותיה אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהם משום ארץ העמים. ומיהו על סוסיתא קשיא תוספתא אתוספתא, אלא שיש לומר דתחום לחוד וחברותיה לחוד. ירושלמי (דמאי פ"ב ה"א), רבי התיר בית שאן, והתיר קסרין, והתיר בית גוברין, והתיר כפר צמח. יש מי שאומר שמזה הירושלמי יראה שמה שהתיר רבי שם היה אפילו מן הודאי, דמשמע דכל הני דומיא דבית שאן שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. ולקמן (ירושלמי דמאי פ"ג ה"ג) משמע שבאותן המקומות פטורין אפילו מן הוודאי, דאמרינן, אמר רשב"ג שלח לי רבי יוסי ברבי אתרוג ואמר זה בא לי מקסרין. ולמדתי ממנו שלשה דברים, שהוא ודאי, שפירות קסרין ודאי טבל, ושהוא טמא, שמרביצין עליו מים ומוכשר, ושלא בא לידו אחר, שאלו בא היה מעשר מזה על זה. ופריך ויעשר מיניה וביה, ומשני שאין דרך לשלוח חסר. ופריך ולאו מתניתין היא רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו שאינו מעושר. ואומר שזה ראיה שר' התיר אפילו הודאי, והראיה אינה מבוארת, ולזה לא חשו בה החכמים ז"ל שהזכרנו. וחוץ מזה ומזה מסתברא שר' יוסי מתיר בודאי במה שהוא דומה למעשה שהיה והוא אתרוג שהוא פירות האילן, ורבי יוסי התיר קסרין בפירות האילן וירק כדרך שהתיר רבי בית שאן בירק ופירות האילן, ולא תפשוט מינה התר בדגן תירוש ויצהר. ולשון התוספתא מסכת דמאי פרק ג' (הי"ז), אמר רשב"ג מעשה ששילח לי רבי יוסי ברבי אתרוג גדול מצפורי ואמר זה בידי מקסרי, ולמדנו בו שלשה דברים, שהיה ודאי ושהוא טמא, ושלא היה בידו אלא זה, שאלו היה בידו אחר היה מעשר הימנו עליו, ע"כ. ולא הביאה התוספתא אלא זה, וזאת התוספתא תורה לנו שודאי טבל חייב לעשר בקסרי, והוא הדין בבית שאן ודדמי להו, ואפילו בפירות האילן והוא הדין לירק, והוא הפך מה שהיו רוצים להוכיח מהירושלמי. ואין ספק שזה המעשה היה קודם שהתיר רבי בית שאן ושהתיר קסרי, שהרי רשב"ג אביו היה של רבי, ושמא להכי קאמרי ליה אבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור.
